עמ"ש 52415-01-21

תקציר

מדובר בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין תוקפה של צוואה. המנוחה, אלמנה ואם לשבעה ילדים, ערכה שתי צוואות. הצוואה הראשונה, שאושרה על ידי נוטריון בשנת 2009, הורישה את רכושו של המנוח לשלושה ילדים ודירה לארבעת האחרים. בצוואה השנייה, צוואה הדדית עם בעלה של המנוחה משנת 1995, נקבע כי כל שבעת הילדים יקבלו חלקים שווים בעיזבון. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת הצוואה משנת 2009, והמערערים (ארבעה ילדים שעמדו לרשת על פי הצוואה משנת 1995) ערערו על החלטה זו. בית המשפט המחוזי מצא פגמים בעריכת הצוואה משנת 2009, אך בסופו של דבר קבע כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה וכי היא משקפת את רצונה האמיתי. בית המשפט מינה מומחה שיעיד על מצבה הנפשי של המנוחה, אשר אישר את כשירותה. המערערים לא הסתפקו וערערו לבית המשפט העליון. במקום לפרט את הטענות, מינה בית המשפט העליון מומחה בלתי תלוי שיעריך את כשירותו של המנוח לבצע את הצוואה. בית המשפט הורה למומחית להתמקד בשאלה האם המנוחה מבינה את השלכות הצוואה ואת היקף רכושה, ועל שני הצדדים לשאת בהוצאות המומחה. מההחלטה השתמע כי אם בית המשפט היה מקבל תשובה חד משמעית, הוא לא היה ממנה מומחה אחר. כמו כן נאסר על המומחה לעיין בחוות דעת קודמות של המומחה או בפסק דינו של בית המשפט. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, והורה לכל צד לשאת בהוצאותיו ולהשיב את הפיקדון של המערער.