ע"א 119/86

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון עוסק בתיק משפטי מורכב של חברה קבלנית (המערערת) שערערה נגד מספר משיבים, לרבות ועדות תכנון מקומיות ומחוזיות. המקרה מתמקד בהיתר בנייה שניתן לבניין בן שמונה קומות, שחרג ממגבלת שש הקומות שנקבעה בתוכנית המתאר החלה. ההיתר איפשר בנייה מעבר לאחוזים החוקיים וכלל שטחים שלא נספרו כמו מרפסות. לאחר התנגדויות של שכנים, בוטל היתר זה, מה שהוביל להליכים פליליים נגד המערער, שהורשע בבנייה בלתי חוקית. עם זאת, מאוחר יותר אישרה הוועדה המחוזית באופן חלקי תוכנית מתוקנת המאפשרת בניין בן שבע קומות. המערערת תבעה פיצויים עקב הפסקת בניית הקומה השמינית. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, למעט הוראת פירעון דמי בנייה מסוימים. בערעור בחן בית המשפט העליון חשדות לרשלנות ולהפרת חובה חקוקה על ידי ועדות התכנון. היא מצאה כי הוועדה המקומית התרשלה בכך שרמזה באופן כוזב כי התאמת הגובה מותרת על פי דין, בהתחשב בדיני התכנון המורכבים שהצדיקו את אמון המערערת בעצת הוועדה. בית המשפט הדגיש כי הופרו חובות סטטוטוריות, שהשפיעו הן על חישובי הגובה והן על חישובי השטח. הפרות אלה היוו רשלנות, פגעו באינטרסים כלכליים וזיכו את המערערת בפיצויים עקב אי הקפדה של הוועדות על נהלי התכנון. התיק הועבר לערכאה נמוכה יותר על מנת לכמת נזקים ולהעריך מחדש את החבויות, לרבות אשמתו התורמת של המערערת, תוך הטלת אחריות כספית על המשיבים 1 ו-3 להוצאות הערעור. המשיבים 2 ו-4 לא הוטלו על המשיבים 2 אחריות בשל הפרדות ברורות באחריותם המינהלית.