ת"א 1832/05

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית בין ספק לבין מפיץ בלעדי שלו. התובעים, ששימשו כמפיצים בלעדיים של הנתבעים במספר אזורים בישראל, טענו כי הנתבעים ביטלו שלא כדין את הסכמי ההפצה. הנתבעים טענו כי התובעים הפרו את הסכמי ההפצה על ידי שירות לקוי וחוסר אספקת סחורות, וכן מכרו מוצרים מתחרים. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבעים ודחה את טענות התובעים. ראשית, בית המשפט קבע כי הסכמי ההפצה החתומים תקפים והתובעים הפרו אותם בכך שמכרו מוצרים מתחרים, דבר המהווה הפרה יסודית של החוזה. טענת התובעים כי קיים חוזה נפרד בעל פה או בהתנהגות המאפשר להם למכור מוצרים מתחרים לא הייתה משכנעת. התובעים לא הציגו ראיות מספיקות לביסוס טענתם, וטיעוניהם לגבי כמות ואופן המכירה לא היו עקביים. שנית, לא נמצא כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בביצוע החוזה. טענות התובעים בדבר שלוש פעולות ספציפיות של הנתבעים – הפחתת דמי הפצה, מניעת תמריצי מכירה וחיוב בגין החזרת משטחי מכירה – נדחו כולן. הפחתת שכר הטרחה נמצאה סבירה ומשתמעת בחוזה. לא הובאו ראיות לכך שהנתבעים מנעו במכוון תמריצים, והתובעים לא הוכיחו כי המשטחים הנטענים סופקו על ידי הנתבעים. מנגד, בית המשפט קיבל חלקית את התביעה שכנגד של הנתבעים. בית המשפט קבע כי תניית אי תחרות בהסכם ההפצה, האוסרת על התובעים להפיץ מוצרים מתחרים לאחר סיום החוזה, היא תקפה וסבירה. הפרתו זיכתה את הנתבעים בפיצוי כספי כאמור בהסכם. מאחר שהתובעים הפרו את הסכם החלוקה, הם לא היו זכאים לכל פיצוי כספי בגין רווחים עתידיים. בית המשפט אף הורה לתובעים למסור לנתבעים את הספרים והרישומים הדרושים להערכת נזקי ההפרה, כמפורט בפסק הדין. בקשת הנתבעים לפיצוי כספי חלקי נדחתה בטרם עת, שכן היא התבססה על הערכות גסות. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.