ע"א 504/90

תקציר

פסק הדין מתמקד בפרשנותו של סעיף 6א לחוק המסדיר מינוי מומחים למתן חוות דעת בנושא נכויות רפואיות הנובעות מתאונות דרכים. בית המשפט שגה בפרשנותו לסעיף זה ולתקנות הנלוות אליו. אלה נועדו לייעל את ההליך להוכחת עניינים רפואיים בתביעות הקשורות לתאונות דרכים, מינוי מומחים רפואיים לפי שיקול דעתו של בית המשפט ואיסור על הצדדים להגיש חוות דעת מומחה משלהם. הליך זה נועד לקצר את התהליך ולצמצם הוצאות מיותרות. הערעור מצליח לטעון כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר להפנות את המבקש לפעול על פי סדרי הדין במקום על פי תקנות החוק הייתה שגויה. התקנות קובעות בבירור כי נושאים רפואיים הקשורים לתביעה, לרבות הוכחת נכות תפקודית, יש לטפל בהם באמצעות המומחה הממונה ולא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה מטעם הצדדים. היה על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו במסגרת התקנות, להכריע לגופן ולא להפנות את המבקש חזרה לסדרי הדין. כמו כן, התקנות אינן מחייבות את המבקש להיבדק על ידי מומחי הנתבעים. זהו תפקיד המוטל על המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט. הסנקציות המפורטות בתקנות חלות רק כאשר מבקש מסרב לבדיקה שעליה הורה מומחה בית המשפט. בקשת המשיבים לחייב את המבקש להתייצב בפני המומחים מטעמם לבדיקה נדחתה אפוא. בסיכומו של דבר, הערעור מתקבל, החלטת הערכאה הנמוכה יותר מתבטלת, והתיק מוחזר לדיון חוזר לפי התקנות הקבועות בסעיף 6א לחוק. המשיבים חויבו בהוצאות המבקש, בסך 4,000 ₪.