ע"א 2230/08

תקציר

הערעור, על טענת המערער כי מחלת נפשו הוחמרה עקב שירותו הצבאי, יידחה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המחלה התקיימה לפני השירות והחמירה במהלך השירות, מהווה קביעה חלוטה. הואיל וטיעוני המערער מתמקדים בממצאים עובדתיים, ערכאת הערעור אינה יכולה להתערב, מה גם שהיא מוגבלת לנקודות משפטיות. סעיף 34 לחוק הנכות מגביל את התערבותו של בית המשפט בממצאיה העובדתיים-רפואיים של ועדת הקמא, המבוססים היטב. קביעת הוועדה כי המערער לא הוכיח קשר סיבתי בין מחלתו לבין שירותו היא קביעה עובדתית המבוססת על ראיות, התרשמות עדים וחוות דעת רפואיות, שאין לבית המשפט סיבה להתערב בה. זאת ועוד, הוועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' קוטלר, על פני חוות דעתו של מומחה המערערת, ד"ר ברוך, בדבר היעדר קשר סיבתי עובדתי. בית המשפט תומך בהחלטה זו ומציין כי חוות דעתו של ד"ר ברוך לא התבססה על ראיות מדעיות. גם קביעת הוועדה כי שירותו של המערער בבסיס סגור לא היווה גורם דחק נתמכת, שכן ברישומים הרפואיים של המערער לא מוזכרים אירועים שגרמו ללחץ מיוחד. עדיפה חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב, לפיה שירותו הקצר וחסר האירועים של המערער לא החמיר את מצבו הנפשי, ובית המשפט מסכים כי המערער לא הצליח להוכיח את היסוד האובייקטיבי של קשר סיבתי. הנסיבות אינן מצדיקות החלת חזקת השירות הקצר. כך, ההידרדרות במצבו הנפשי של המערער מיוחסת להתקדמות הטבעית של הפרעת הדיכאון הקיימת בו. לבסוף, הערעור נדחה, ובית המשפט מחליט שלא לחייב בהוצאות, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער.