עב"ל 20395-05-23

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לפרשנות הביטוי "מחוסר עבודה" כפי שנקבע בחוק המענקים, שמטרתו להעניק תמיכה כלכלית לעובדים בני 67 ומעלה שאיבדו את זכאותם לדמי אבטלה בשל גילם. החוק המדובר קשור למשבר הקורונה ונועד לתמוך בקבוצה זו במהלך סיום עבודתם הפתאומי והקושי במציאת עבודה חדשה לאחר מכן. השאלה העיקרית כאן היא האם המונח "חוסר עבודה" מתייחס אך ורק למובטלים לחלוטין או שהוא כולל גם את אלה שהם מובטלים חלקית בלבד. לאחר בחינת האפשרויות הלשוניות, מצא בית המשפט כי שני הפירושים סבירים. לפיכך, הם פנו לבחון את התכלית החקיקתית העומדת מאחורי חוק המענקים. בהשוותו למרקם החקיקתי של הסדר דמי האבטלה הקיים, הגיע בית המשפט למסקנה כי פרשנותו של המוסד עולה בקנה אחד עם הוראות חוק המענקים. חוק המענקים קובע מנגנון פיצוי מובהק שאינו קשור לגובה הפסדי השכר, השונה ממנגנון דמי האבטלה. משמעות הדבר היא כי החוק מתאים יותר למובטלים לחלוטין. יתר על כן, היעדר מנגנון רגולטורי בחוק המענקים לטיפול באובדן חלקי של הכנסות מעבודה תומך בפרשנותו של המוסד. בית המשפט הכיר בכך שייתכנו מצבים שבהם החוק הנוכחי עלול להוביל לתוצאות בלתי צודקות לכאורה, אך אין זה מתפקידם של השופטים ליצור מנגנון רגולטורי חדש. תחת זאת, הם הציעו כי הקשיים שמעורר ההסדר הנוכחי יטופלו על ידי המוסד הרלוונטי והמחוקק. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחוק הקיים אושר ללא שינויים.