בד"א 23/93

תקציר

בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה הרשיע עורך דין בשתי עבירות משמעת וגזר עליו נזיפה: (1) התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, בגין ייצוג בניגוד עניינים ואי עמידה באמות המידה המצופות מעו"ד, ו-(2) אי מענה לתלונה נגדו. גם עורך הדין וגם לשכת עורכי הדין ערערו. הסנגור טען כי לא היה צריך להרשיע אותו בעבירות אלה, או לחילופין להגביל את ההרשעה לעבירה שאינה מחייבת ענישה. עוד טען כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן, כי פסק הדין האזרחי הדוחה תביעה נגדו היה צריך למנוע את הרשעתו, וכי לא היה מודע לחובות כלשהן כלפי המוכרים. הוא ניסה להצדיק את מעשיו על סמך הדילמה לכאורה שלו בנוגע לחיסיון הלקוח, וטען כי התחייבות הקבלן המוזכרת בהסכם היא חסרת תוחלת. לבסוף טען כי הימנעותו מלהשיב לתלונה הייתה מוצדקת. מנגד, לשכת עורכי הדין טענה כי העונש קל מדי. בית המשפט העליון דחה את טענות הסנגור וקיבל את ערעור לשכת עורכי הדין. נקבע כי התנהלות עורך הדין בטיפול בהעברת דירה פרטית, שהייתה אמורה לשמש בטוחה למוכרים, מהווה ניגוד עניינים והתנהלות שאינה הולמת בעל מקצוע. בית המשפט הדגיש כי מצופה מעורכי דין לעמוד בסטנדרטים גבוהים של התנהגות, שלא תמיד קשורים לחובות כלפי לקוחות או צדדים שלישיים. עוד נמצא כי לסנגור אכן ניתנה הזדמנות להתגונן, כי פסק הדין האזרחי אינו רלוונטי להליך המשמעתי, וכי מעשיו של עורך הדין יכלו להשפיע לרעה על המוכרים גם מבלי לגרום להם נזק אזרחי. באשר לאי מתן מענה לתלונה, ציין בית המשפט כי על הסנגורים להשיב לתלונות שהוגשו נגדם וכי תגובתו המאוחרת של הסנגור לא תיקנה את העבירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי השעיה על תנאי ונזיפה הם עונשים הולמים, בהתחשב בהתנהלות הסנגור. פסק דין זה פורסם בעילום שם.