ער"מ 47564-07-23

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותה של תקנה 45 לתקנות סדר הדין במשפחה, הקובעת את מסגרת הזמן להגשת ערעור בענייני משפחה. לאחרונה תוקנה התקנה באופן המבטל את תחולתה של תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אפשרה למשיבים בערעורים אזרחיים להגיש ערעור משלהם (ערעור המשיב) 60 יום לאחר הגשת הערעור העיקרי בפניהם. השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם התיקון משנת 2022 ביטל את מוסד הערעור של המשיב בענייני משפחה, כלומר על כל הצדדים, לרבות המשיבים, להגיש את ערעוריהם בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין, או שמא עדיין יכולים המשיבים להגיש ערעור 45 יום לאחר הגשת הערעור העיקרי. השופט מנתח בהרחבה את ההיסטוריה החקיקתית ואת לשון התקנה, ומפרש אותה כמשמעה כי למשיבים בערעורי משפחה אין זכות להגיש ערעור בשמם לאחר 45 יום מיום מתן פסק הדין. תכליתו הסובייקטיבית של התיקון משנת 2022, כפי שעולה מדברי ההסבר, היא לייעל את הליכי המשפחה ולמנוע את התארכותם. תכלית זו תומכת בפרשנותו הלשונית של השופט. השופט בוחן גם שיקולי מדיניות מאחורי שתי הפרשנויות האפשריות, וקובע כי הן אינן חד-משמעיות. טענות נוספות שהעלה המשיב, ובהן זכות הערעור החוקתית, הגשת ערעוריו השגרתית של המשיב, "אפליה" של בעלי דין במשפחה ושיקולי צדק נדחות כולן. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת המערערים, מקבל את פרשנותם לתקנה 45, ובכך דוחה את ערעורו של המשיב, שהוגש שלא בזמן. ההחלטה מתקבלת ללא הוצאות, וניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם.