ת"א 740/04

תקציר

פסק הדין דוחה את טענתה של רשות מקומית נגד יצרני ויבואני סיגריות בישראל, שביקשה לחייבם לממן את מאמצי העירייה לאכוף את החוק להגבלת עישון במקומות ציבוריים. בית המשפט קובע כי התביעה נעדרת שחר משפטי ודינה להידחות על הסף. ליבת המחלוקת נסובה סביב העיקרון לפיו לא ניתן להטיל מס או היטל ללא בסיס משפטי ברור, וחוק הגבלת עישון כבר קובע מנגנון למימון פעולות אכיפה באמצעות העברת קנסות לרשות המקומית. העירייה אינה מקימה עילת תביעה תקפה מכוח חוק העושר או חוק גמלת נזקי גוף, שכן לא הוכח כי המבקשים קיבלו הטבות כלשהן או גרמו נזק לעירייה. יתר על כן, אכיפת החוק היא באחריות העירייה ולא המבקשים, והתביעה עולה כדי ניסיון להטיל מס בלתי מורשה. בית המשפט מדגיש כי העישון עצמו אינו אסור, ולא ניתן להטיל על המבקשים אחריות למעשיהם של מי שמפר את החוק בכך שהוא מעשן במקומות ציבוריים. גם העוולות השונות המוזכרות בתביעה, כגון הטעיה ורשלנות, אינן ישימות במקרה זה. ככלל, פסק הדין מדגיש את תפקידה המצומצם של הרשות השופטת בהטלת נטל כספי, במיוחד בהיעדר כוונת מחוקק ברורה. הנתבעים זוכים לשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ מהעירייה.