ת"א 60239-01-15

תקציר

התובע תבע את הנתבעים לקבלת פיצויים בגין הפקעת הקרקע שרכשו מאבי הנתבעים, שנפטר, או לחילופין לחלוקת השימוש בקרקע. התובע ואבי הנתבעים חתמו על שני הסכמי מכר. ההסכם הראשון קבע כי התובעת תרכוש שטח נטו של 1,300 מ"ר במגרש של 9,160 מ"ר. הוסכם כי המוכר יישא בסיכון אם הקרקע תופקע. מספר ימים לאחר מכן נחתם הסכם מתוקן, לפיו אם הקרקע שנרכשה תופקע, יפצה המוכר את הקונה בכך שייתן לו שטח נוסף בדרום אותה חלקה. הנתבעים הכחישו את קיומו של ההסכם השני. לטענתם, ההסכם הראשון קבע את זכותה של התובעת לרכוש שטח "נטו", כלומר שטח החסין מפני הפקעה, וכי זכות זו מומשה בפועל. לחילופין, טענו הנתבעים כי טענת התובע התיישנה, כי נגרם להם נזק ראייתי וכי אי רישום זכויותיו בחלקה על ידי התובע הביא בפועל להפקעת כל השטח שרכש. בית המשפט קיבל את טענות התובע. נמצא כי הצדדים התכוונו להגן על התובעת מפני סכנת הפקעה, וכי כוונה זו באה לידי ביטוי בשני ההסכמים. בית המשפט קבע כי הנתבעים, כיורשיו של המוכר, נדרשו לפצות את התובע בגין הפקעת הקרקע על ידי הקצאת שטח אחר בחלקה, כאמור בהסכם המתוקן. השופט הורה על פירוק השותפות בחלקה על ידי חלוקתה בעין על פי תכנית חלוקה שהציעה התובעת. התובע קיבל את הוצאות הנתבעים, כולל הוצאות משפט.