ע"א 284/88

תקציר

בהחלטת ערכאת הערעור מיום 1.10.92 נדחה הערעור, שכן בית המשפט לא מצא טעם לערער על פסק הדין מדרגה ראשונה בעניין הנזקים שנפסקו למערערים. ממצאיו של בית המשפט הראשוני התבססו באופן יסודי על הראיות, לרבות עדויות עדים וחוות דעת מומחים, וערכאת הערעור ציינה כי אין באפשרותה להתערב בקביעות עובדתיות אלה אלא אם נפלו טעויות מהותיות המבוססות על דין או ראיות, שלא היו קיימות במקרה זה. הסוגיה המשפטית העיקרית נגעה לפרשנות תקנות הפיצויים בגין נזק לא ממוני לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בא כוח המערערים טען כי תקנה 2(ב), המאפשרת פיצוי בשיעור של עד 10% מהסכום המרבי כאשר הנכות הצמיתה אינה מגיעה לסף זה, צריכה לחול ללא קשר לפיצוי שניתן לפי תקנה 2(א). עם זאת, בית המשפט קבע כי תקנה 2(ב) חלה רק במקרים בהם לא התקיים רף ה-10%, ושימשה חריג ולא שיטת פיצוי נוספת כאשר תקנה 2(א) כבר קבעה 10% או יותר. פרשנותן של תקנות אלה התיישרה עם הפסיקה ועם כוונת המחוקק לקבוע אחידות בשיעורי הפיצויים, ופרשנותם הנוגדת של המערערים נדחתה. ערכאת הערעור אישרה את המתודולוגיה המחמירה של הערכאה הראשונה ודחתה כל חריגה מהתקדים השיפוטי שנקבע, וחייבה את המערערים לשלם הוצאות בסך 5,000 ₪. פסק דין זה התקבל פה אחד בין השופטים היושבים בדין.