עפ"ת 10610-05-10

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור על הרשעה בנהיגה בשכרות בהתבסס על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, קביעותיו העובדתיות הברורות והחד-משמעיות של בית משפט קמא, לרבות הערכות מהימנות, התקבלו כפי שהיו מבוססות מבחינה לוגית. המערערת סירבה לעבור הן בדיקת נשיפה והן בדיקת דם, למרות שנדרשה לעשות כן כדין והוזהרה כדין מפני השלכות סירובה כדין. בית המשפט דחה את טענותיה של המערערת בדבר אי הבנה וקיבל את עדותו של קצין המשטרה כי היא עודכנה כראוי. עוד נקבע כי למשטרה היה חשד סביר להאמין שהמערערת הייתה שיכורה, במיוחד בהתחשב בזמן, במיקום ובהתנהגותה, ובכך להצדיק את הבקשות להיבדק. גם הטענה המשפטית בדבר טיבה של החזקה הנובעת מהסירוב נדחתה, כאשר בית המשפט פירש אותה כחזקה חלוטה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת המערערת, שהועלתה במהלך הדיון בערעור, כי בסופו של דבר ביצעה בדיקת נשיפה באמצעות מכשיר ינשוף, בניגוד להצהרות ולעדויות קודמות. גם טענתה החוקתית של ההגנה וערעורים אחרים על הסעיפים הרלוונטיים בפקודת התעבורה לא צלחו, ובית המשפט אישר את תוקפה ומידתיותה של החקיקה. לבסוף, נדחתה טענה בדבר חוקיות מכשיר הינשוף, שכן היא לא הועלתה קודם לכן והמערער ממילא לא עבר את הבדיקה. מאחר שהערעור לא התייחס לעונש, הוא לא נשקל, והערעור נדחה בסופו של דבר במלואו.