ע"ע 388/99

תקציר

במקרה של מר חסון ועובדים נוספים, קבע בית המשפט כי למרות שאנשים אלה הוגדרו תחילה כקבלנים עצמאיים עבור משרד הבינוי והשיכון, מעמדם סיווג אותם כשכירים. בית הדין האזורי בתל אביב הוציא בעבר פסק דין הצהרתי המחזק יחסי עובד-מעביד אלה, שעליהם התבסס התיק הנוכחי. עם זאת, עובדים אלה, שדרשו הטבות לעובדים, סווגו כ"עובדים על פי חוזה מיוחד בהעסקה לא קבועה" ולא כ"עובדי מדינה קבועים". בית המשפט אישר את מרבית החלטות בית הדין האזורי, ודחה את הגנת ההתיישנות של המדינה ואת תביעות העובדים לתשלומים נוספים הקשורים להטבות שעובדי קבלן לא היו זכאים להן, שכן הם כבר קיבלו שכר של 50% במקום הטבות אלה. בית הדין הורה לתקן את חישובי פיצויי הפיטורים החל מהמועד שבו העובדים הוכרו רשמית כשכירים, עד אפריל 1992. בעוד משרד השיכון נדרש להציע מעמד של עובד מדינה קבוע לשני עובדים שהמשיכו לעבוד, בהתאם לנהלים תקינים לפי חוק שירות המדינה, חלק מהשופטים טענו כי העסקה עם קביעות ארוכת טווח הופכת למעשה עובדים לעובדים קבועים ללא צורך בהליכים פורמליים נוספים. בסופו של דבר, דעת הרוב חייבה את מר חסון ואת המערער הנוסף לעבור תהליכי קליטה פורמליים כדי להיות מוכרים כעובדים קבועים, תוך שימת דגש על הקפדה על הליכים משפטיים, בעוד שדעות חלוקות מתחו ביקורת על גישה זו כבירוקרטית שלא לצורך לאחר תקופות העסקה ממושכות שאינן קבועות. ערעור המדינה נדחה, והם חויבו בהוצאות משפטיות שנגרמו לעובדים.