ע"א 26706-06-14

תקציר

פסק הדין הנדון הוא בתביעת לשון הרע, בה מונו התובעים (המערערים) ככונסי נכסים של נכס עתיר חובות אך לא הוכרו ככאלה על ידי העירייה הנתבעת (המשיבה), אשר פתחה בהליכי גבייה שלא כדין נגדם באופן אישי. בית המשפט קמא פסק לטובת התובעים ופסק להם פיצוי והוצאות משפט בסך 10,000 ₪, החלטה עליה ערערו התובעים שביקשו פיצוי גבוה יותר. ערכאת הערעור הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי מעשיה של העירייה מהווים לשון הרע. עוד הוסכם כי התובעים לא הוכיחו נזק כספי כלשהו, אך נגרם להם נזק לשמם הטוב. בית המשפט התווה את העקרונות לפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע, תוך שימת דגש על תכליתם המתקנת ועל הצורך לאזן בין פיצוי סמלי לבין הנזק שנגרם בפועל, מבלי להעשיר את התובעים. השופטת ציינה כי התנהגות התובעים אינה רלוונטית ללשון הרע, בעוד התנהלות העירייה הייתה לקויה במספר מובנים, לרבות פתיחה בהליכים ללא אישור, המשכתם לאחר תשלום החוב וצירוף סכומים גבוהים מדי. השופטת מתחה ביקורת על העירייה על התנהלותה הבלתי חוקית והרשלנית, תוך התעלמות מעמדת התובעים ככונסי נכסים. הם לא הסבירו מדוע נפתחו הליכי עיקול נגד התובעים למרות הסדרת חובם, והודגש תפקידם החינוכי והמרתיע של הפיצויים. בהתחשב בכל אלה, החליט בית המשפט להגדיל את הפיצוי ל-70,000 ₪, שיהווה סעד הולם יותר. בנוסף, חויבה העירייה לשלם 10,000 שקל בגין הוצאות המשפט של התובעים בשני ההליכים. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים, והפקדת התובעים הוחזרה להם.