ע"פ 42/66

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד על הרשעה בהפצת דולרים מזויפים לפי סעיף 349(1) לפקודת החוק הפלילי, 1936. המערער נידון לחמש שנות מאסר בגין הפצת מטבע מזויף בסך 15,000 דולר וכן הואשם אך זוכה בגין חלוקה מוקדמת יותר של 10,000 דולר. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים. באשר לערעור הנגדי שהגיש היועץ המשפטי לממשלה על סעיף החלוקה בסך 10,000 דולר, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט המחוזי ראה נכונה את השותף כשותף לעבירה, וכי האישוש הדרוש לעדותו לא היה נוכח. בית המשפט הסביר את ההבחנה בין שותף לעבירה לבין מי שמעורב בעבירה, והדגיש כי יש לראות בכל מי שמעורב באופן מהותי בעסקה שותף. חריגים הם מקרים בהם העד היה תלוי בנאשם. בית המשפט דן גם בקבילותן ובמשקלן של ראיות בנוגע למעשים דומים, וקבע כי תיק החלוקה בסך 15,000 דולר אינו מאשש במידה מספקת את האישום הקודם. בערעור על ההרשעה בגין החלוקה בסך 15,000 דולר, אישר בית המשפט את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, ולא מצא עילה לבטל את ההרשעה. היא גם דחתה את הטענה כי המעשה מהווה חזקה גרידא ונופל תחת הוראה אחרת, קלה יותר. לבסוף, קבע בית המשפט כי המלכודת המשטרתית שהוטמנה למערער, שהיה מוכן להפיץ דולרים מזויפים בכל מקרה, הייתה מוצדקת, ואינה מהווה מלכודת. עונש חמש שנות המאסר נמצא הולם והן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו.