בש"א 3960/11

תקציר

השאלה העומדת על הפרק נוגעת להליך הראוי להתנגדות לפסק דין, האם הוא נופל תחת סעיף 38 או 39 לחוק הבוררות. פסק הדין הנדון מתייחס להתדיינות ארוכת שנים בין המערערת לבין המשיבים, לרבות פסק בוררות סופי משנת 1990. פסק הבוררות דרש חישוב מחדש של הוצאותיה הכספיות של המערערת והתחשבנות עם המשיבים. בעיקרו של דבר, ההתדיינות בעקבות פסק הבוררות, לרבות פסק הדין נשוא הערעור, עוסקת באותו עניין – התחשבנות בין הצדדים. בית המשפט מסכים עם החלטת הרשם כי מקרה זה נופל תחת סעיף 38 לחוק הבוררות, המגביל את הביקורת בערעור על החלטת בית המשפט לבקשת רשות ערעור. החלטה זו מתבססת על פרשנותו המרחיבה של סעיף 38, המעוגנת בפרשת גרוס, הגורסת כי הסעיף חל על עניינים שונים של בוררות, גם אם לא הוגדרו במפורש בחוק הבוררות. פרשנות מרחיבה זו מוצדקת על ידי הכוונה העומדת מאחורי חוק הבוררות, שהיא לייעל את הליכי הבוררות ולפתור סכסוכים במהירות, ובכך להקל את העומס על מערכת בתי המשפט. סעיף 38 אינו מוגבל להחלטות המאשרות פסקי בוררות, אלא משתרע גם על החלטות הנוגעות לביצוע פסקי בוררות שתוקפם אינו שנוי במחלוקת. יתר על כן, כאשר פסק דין עוסק בביצוע פסק בוררות והוא המשך ישיר שלו, כמו במקרה דנן, הוא מכוסה בסעיף 38. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת נדרשת לשלם את שכר טרחת עורכי הדין של המשיבים 1 עד 6, בסך 5,000 ₪.