עת"מ 33641-01-11

תקציר

בית המשפט בחר להכריע באופן כללי בהיבט המשפטי של מאות עתירות דומות, בנוגע לנוהלי הטיפול בבקשות מקלט בישראל והאם הן עומדות בקנה אחד עם האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951). בעתירות נטען כי הנוהל החדש, שנכנס לתוקף בשנת 2011, אינו סביר ואין להחילו רטרואקטיבית על בקשות שהוגשו לפני מועד זה. המדינה, לעומת זאת, טוענת כי הנוהל החדש מוצדק בשל המספר הגבוה של בקשות סרק וכי הוא אינו רטרואקטיבי אלא חל על מקרים שבהם טרם התקבלה החלטה. על פי הנוהל הישן, מבקשי מקלט יכלו להגיש בקשה לבחינה מחודשת של דחיות, ואילו הנוהל החדש שולל אפשרות זו. השופט קובע כי יש לדחות לאלתר עתירות ריקות או חסרות תוחלת, שהיו נדחות הן בהליך הישן והן בנוהל החדש. אלה כוללים מקרים שבהם המטרה היחידה היא להרוויח זמן רב יותר במדינה, ללא ראיות לסכנת חיים בעת הגירוש. במקרים כאלה בית המשפט לא יתערב, ולעותר לא יינתן צו ביניים. בעתירות שיש בהן סכנה לכאורה לחיי העותר, יינתן צו ביניים והעתירה עצמה תידון. במקרים אחרים, בית המשפט ישקול בכובד ראש אם לתת צו ביניים. השופטת מדגישה כי טענות כלליות ומעורפלות בדבר מסוכנות לא יספיקו, ואלו ייבחנו לאור הראיות הקיימות, לרבות התנהגות העותר, עיתוי הבקשה ומהימנות הטענות. למקרה הספציפי הנדון, יש לדחות את העתירה לאלתר, שכן היא נעדרת ראיות לסכנה כלשהי לחיי העותר, זהה כמעט לחלוטין לעתירות אחרות המוגשות על ידי אותו עורך דין, ומעשיו של העותר סותרים את הטענות.