המ"ש 15591-08-23

תקציר

פסק הדין דוחה את בקשת המבקש למשפט מאוחר על סמך דו"ח התנועה המשולם המיוחס למבקש. על פי החוק בישראל, תשלום דו"ח נחשב להודאה באשמה, ובית המשפט מאפשר רק לעתים רחוקות הארכה לאחר התשלום. המבקש טען כי אשתו נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה וכי היה צריך להגיש את הדו"ח על שמה. בית המשפט אמנם הכיר לגופה של טענה זו, אך הדגיש את חשיבות היעילות הפרוצדורלית, וקבע כי היענות לבקשות כאלה עלולה להוביל לערעורים אינסופיים. המבקש, כבעל הרכב, אחראי לדאוג לכך שדוחות התנועה יובאו לידיעתו והיה עליו לנקוט בפעולות הנדרשות עם קבלת הדו"ח. השיהוי המשמעותי בבקשת המבקש – שהוגש רק לאחר שנדרש לנקוט באמצעים מתקנים – מעורר חשד לגבי מניעיו. יתר על כן, הסכמתו מדעת של המבקש לאפשר לאשתו לשלם את הדו"חות ובחירתו שלא להיות מודע להם מונעת מהם להיחשב כמי שאינם מודעים לעבירה. השופט הדגיש את הנסיבות החריגות הנדרשות להארכת המועד, שלא התקיימו במקרה זה. בית המשפט, שהביע צער על השיהוי בהחלטה, אך הדגיש את הצורך בסופיות פרוצדורלית, דחה את הבקשה.