בג"צ 59/53

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שני פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הרבני בירושלים בעניין תשלומי מזונות לבני הזוג הגרושים, ד. א. הויזמן והמשיב מס' 2. פסק הדין הראשון, מיום 29 בסיוון תש"א, חייב את הויסמן לשלם 10,250 לירות בחודש עבור מזונות ילדים בעקבות הסכם הגירושין. פסק הדין השני, מיום כ"ו כסלו תש"ג, הגדיל את סכום המזונות ל-30 לירות בחודש בעקבות בקשת המשיב. הויזמן ערער על סמכותו של בית הדין הרבני ליתן את פסק הדין השני, וטען כי הצדדים אינם חברי כנסת וכי לבית הדין אין סמכות לדון בעניין שכן לא מדובר בתביעת גירושין. סמכותו של בית המשפט לדון בדיון הראשון התבססה על הסכמתו של הויסמן, אך הוא נסוג מההליך במהלך הדיון השני. פסק הדין בוחן את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, הנותן תוקף לפסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים בתנאי ששני הצדדים היו חברי כנסת ופסק הדין ניתן לאחר דיון במעמדם האישי. בית המשפט קובע כי לא ניתן לתת תוקף לפסק הדין השני לפי חוק זה, שכן הדיון לא נערך בנוכחותו של הויסמן ולא נגע למעמדו האישי. עם זאת, פסק הדין הראשון מקבל תוקף משום שהדיון שקדם לו התנהל בהסכמת הצדדים, ופסק הדין עצמו עסק בעניין של מעמד אישי. פסק הדין מוסיף ודן בטיבם של פסקי דין למזונות, תוך הדגשה כי הם לעולם אינם סופיים וניתן לשנותם על ידי אותו בית משפט שנתן אותם בשל אופיו המתמשך של החיוב והאפשרות לשינוי נסיבות הצדדים. לפיכך, לבית הדין הרבני הייתה סמכות ליתן את פסק הדין השני, למרות התנגדותו של הויסמן, שכן הוא נגזר מפסק הדין הראשון ומסמכותו הטבועה של בית המשפט בענייני מזונות שוטפים. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענתו של הויסמן כי סיום המעמד המשפחתי שולל את סמכותו של בית הדין הרבני, ומדגיש כי סמכותו של בית הדין נקבעת על פי אופי התביעה ולא על פי מעמדם האישי הנוכחי של הצדדים. לבסוף, בית הדין מציין כי הסכמתו של הויסמן לסמכותו של בית הדין הרבני בעניין מזונות במהלך הדיון הראשון משמעה קבלתו את סמכותו המתמשכת של בית הדין באותו עניין, ללא קשר למתן תוקף לפסק הדין השני. משכך, הצו המותנה מבוטל, והויסמן נדרש לשלם למשיב הוצאות בסך 40 לירות.