ע"א 7970/95

תקציר

התיק נסוב סביב סיווגה הראוי של חלקה בנהריה שבבעלות המבקשים לצורכי ארנונה. המגרש, ששטחו דונם או 1000 מ"ר, כולל מבנה מגורים וגינה ורשום כיחידה אחת בטאבו. עיקר הוויכוח הוא האם יש לראות בחלקה כולה תפוסה על ידי הבית והגינה, או שמא יש למסות חלק ממנה כקרקע פנויה. הערכאות הנמוכות יותר, לרבות בית המשפט המחוזי וועדת ערר, צידדו במשיב וטענו כי יש לחלק את המגרש, כאשר רק 400 מ"ר נחשבים לחלק מהבית. המבקשים ערערו לבית המשפט העליון וטענו כי יש לראות את החלקה כולה כתפוסה. בניתוח מפורט הרחיב השופט טירקל את שלושת המבחנים המוגדרים בחוק מס רכוש וקרן פיצויים לקביעת "יחידת מיסוי": מבחן הרישום, מבחן התב"ע הכלכלית ומבחן השימוש בפועל. על פי המבחן הראשון, יחידת מיסוי מקבילה לרישום הנכס בטאבו. מבחן הייעוד הכלכלי בוחן את השימוש הכלכלי הפוטנציאלי של הקרקע, ואילו מבחן השימוש בפועל בוחן את השימוש הנוכחי של הבעלים בנכס. השופט טירקל קבע כי יש להחיל את מבחן השימוש בפועל במקרה זה, בהתחשב בגודל המגרש, רישומו והשימוש בו בפועל למגורים. באשר לגודל הקרקע הסביר הדרוש לבניין מגורים, התייחס השופט טירקל לפסק הדין בעניין א' נסל ואח' נ' מינהל מס שבח מקרקעין, והדגיש כי דונם אחד יכול להיחשב כנקודת מוצא הגיונית, התומכת בטענת המבקשים. זאת ועוד, השופט טירקל הדגיש כי יש להתחשב באי חלוקתה של החלקה ובמיקומה באזור סמי-עירוני. בסופו של דבר פסק השופט טירקל, יחד עם השופטים שטרסברג-כהן וצ.א. טל, לטובת המבקשים, וקיבל את ערעורם. פסק הדין הניח בצד את החלטות הערכאות הנמוכות יותר וקבע כי יש לסווג את החלקה כולה כקרקע תפוסה, תוך שהוא פוטר את המבקשים מארנונה נוספת. המשיב חויב בהוצאות המבקשים, בסך 5,000 ₪.