תמ"ש 6935-08-12

תקציר

פסק דין זה סובב סביב הסכם גירושין שאושר על ידי בית המשפט בשנת 2005. במסגרת ההסכם אמור היה האב לרכוש דירה בשווי 120 אלף דולר לשימושם של שלושת ילדיו ואמם, מתוך כוונה לכסות את חלקת הילדים עד הגיעם לגיל 18. הדירה הייתה אמורה להירשם על שם האם ושלושת הילדים, שבבעלותם 12% כל אחד. האב גם התחייב לשלם הוצאות שוטפות או בלתי צפויות. עם זאת, האם לא עמדה בהסכם וסירבה לרכוש דירה כלשהי או לפנות את הדירה בה התגוררה. הדבר הוביל לשורה של הליכים משפטיים. כעת טוענת האם כי על האב לשלם סכום נוסף עבור חלקת הילדים ולהשיב 60% מדמי השכירות ששולמו על ידה בין השנים 2007 ל-2012, בטענה כי הכסף נועד לרכישת דירה אך לא הספיק. השופט דחה את טענות האם וקבע כי הן חסרות תום לב והגינות פרוצדורלית. האב כבר שילם את הסכום הנדרש עבור מחלקת הילדים וכל תשלום נוסף משמעותו החזר הוצאות שכבר כיסה. השופט הדגיש כי האם מנעה רכישת דירה וסירבה לפנות את הדירה הנוכחית, ובכך הפריעה לביצוע ההסכם המקורי. כמו כן, התביעה לפיצוי כספי לא כומתה ולא פעלה לפי ההליכים הנדרשים, ולכן לא ניתן היה לקבלה. השופטת גם דחתה את הטענה כי ההסכם לא היה ישים מלכתחילה, שכן האם כבר נהנתה ממנו וכעת היא מנסה לגבות כספים נוספים מהאב. בנוסף, השופטת ציינה כי האב מילא את התחייבויותיו על פי ההסכם, וכל שינוי בנסיבות של האם, כגון הבאת ילד נוסף, צריך להביא להפחתת החיובים ולא להגדלה, שכן התלויים החדשים אינם באחריות האב. פסק הדין הדגיש את הצורך בהגינות פרוצדורלית ביחסים בין בני זוג ואת החובה המשתמעת לנהוג בתום לב, במיוחד בהקשר של דיני משפחה. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, והורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע, תוך שהוא קובע את הסכום על 9,000 ₪.