ת"א 49538-03-18

תקציר

הנאשם רכש יחידה בבית מלון מחברת בר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ תמורת 11,430,000 ₪. היחידה הייתה כפופה לחברת ניהול שהעמידה אותה לרשות מאגר מידע מלונאי לצורכי השכרה לצדדים שלישיים. הנתבע היה אמור להעמיד את היחידה לרשות המלונאי להשכרה לאחר כל שלושה חודשי שימוש אישי, אך הוא לא עשה כן. התובע, נאמן שמונה לאחר קריסת חברת הניהול, טען כי הנתבע החזיק ביחידה למעלה משלושה חודשים בשנה וביקש לגבות חיובים בגין תקופה זו. בית המשפט בחן האם הנאשם אכן החזיק ביחידה מעבר לתקופה המוסכמת ומצא כי לא ניתן לקבל את גרסת הנאשם לאירועים. בית המשפט שקל גם את טענת הנתבעת כי הייתה הבנה שהיחידה תסופק באופן לא סטנדרטי כדי שלא תהיה זמינה להשכרה, ומצא כי היחידה זמינה להשכרה באופן פורמלי בלבד, בעוד שבפועל היא שימשה את הנתבעת לאורך כל השנה. לאחר מכן פנה בית המשפט לשאלת החיובים טרם מינויו של התובע כנאמן. הנתבע טען כי התובע אינו יכול לגבות חובות אלה, שכן זכות זו נותרה בידי חברת הניהול. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבע לא הציג כל ראיה או נימוק לתמיכה בטענה זו ולכן דחה אותה. לאחר מכן, בחן בית המשפט את הוכחת סכומי החוב. היא חולקה לשתי תקופות: הראשונה לפני מינוי התובע, והשנייה אחריה. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לסכומים שנדרשו בתקופה הראשונה. לגבי התקופה השנייה, בית המשפט מצא כי לא הוכח החוב בגין דמי השתתפות במלון. עם זאת, בית המשפט הכיר בהודאת הנתבע בחוב של 38,560 ₪. עוד טען הנתבע כי הגיע לפשרה עם בא כוח התובעת, רואה החשבון יוסי ארסבן, לתשלום סך של 100,107 ₪ וכי סכום זה הוסכם לסילוק כל החובות. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה נתמכת בחומר הראיות וכי אין לראות בתשלום כמשקף הסדר פשרה מלא. בסופו של דבר החליטה השופטת כי על הנתבע לשלם לתובע 38,560 שקל, בתוספת הוצאות משפט וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן חויב הנתבע בכיסוי שכר טרחת עורך דינו של התובע, שהסתכם ב-8,000 ₪.