עמ"ש 42672-01-12

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין סכסוך כספי בין מערערת למשיב שמקורו במיזם משותף לבניית בית באילת. המחלוקת המקורית נבעה מכך שהמשיב לא החזיר הלוואה בסך 63,000 ₪ בתוספת ריבית לבנו של המערער, מה שהוביל את האחרון להגיש צו הוצאה לפועל באמצעות בית משפט השלום בפתח תקווה. בינתיים התנהל הליך בוררות בין המערערת לבין המשיב בנוגע להסכם השותפות ביניהם בפרויקט הבנייה. הבורר החליט כי המשיב רשאי לנכות מחלקו של המערער ברווחי הפרויקט סך של 63,000$, סכום המייצג סכום שהועבר בעבר למשיבה על ידי המערערת או בנה, וסכום זה קוזז כנגד חובו של המשיב לבנו של המערער. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק דין המצהיר כי החלטת הבורר בעניין סך 63,000$ מחייבת את סגירת תיק ההוצאה לפועל, שבית המשפט המחוזי נעתר לה. המערער ערער על החלטה זו, אך בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, דחה אותה ואישר את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. היבט שני של הערעור נגע לתביעת המשיב לדמי שימוש ראויים מהמערערת, שבית המשפט המחוזי נעתר לה. עם זאת, ערכאת הערעור קיבלה את הערעור בסוגיה זו, תוך שהיא דוחה את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט קבע, כי תביעת המשיב לדמי שימוש נאותים קשורה למיזם המשותף המקורי ולצו ההוצאה לפועל, ומאחר שהמשיבה צברה סכום כסף משמעותי מפסק הבורר בעניין 63,000 הדולר, לא יהיה זה צודק לחייב את המערערת לשלם סכומים נוספים כדמי שימוש ראויים. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי דרישת המשיב לדמי שימוש נאותים מעידה על חוסר תום לב, שכן המשיב הצהיר בעבר כי לא יבקש כפל רווחים מהמיזם. לפיכך, דחה בית המשפט לערעורים את הערעור על פסק הדין בסך 63,000 דולר, אך קיבל את הערעור בעניין דמי השימוש הראויים, ובחר שלא להורות למי מהצדדים לשלם הוצאות.