תפ"ח 3045/06

תקציר

הנאשם, שעבד מטעם המועצה המקומית כמנהל השירות הפסיכולוגי, הואשם בביצוע מעשים מגונים לשם גירוי מיני, סיפוק או השפלה של המתלוננת, קטינה מתחת לגיל 16. על פי כתב האישום, הנאשם ביצע מעשים אלה בשלוש הזדמנויות בשנים 2003 ו-2004. האירוע הראשון התרחש כאשר המתלונן הגיע למשרדו של הנאשם לצורך הערכה פסיכולוגית עם אמו ואחותו; הנאשם נעל את הדלת, נגע באיבר מינו של המתלונן והצמיד את איבר מינו לישבנה של המתלוננת. האירועים הבאים התרחשו בספריית בית הספר או בחדר האחות, שם התקשר הנאשם למתלונן ולאחותו וביצע מעשים דומים במתלונן לאחר ששלח את אחותו מהמקום. עוד אמר הנאשם למתלוננת כי הוא אוהב אותו. הנאשם הודה כי קיים פגישות עם המתלוננת אך לא זכר את התאריכים המדויקים. התביעה ייחסה לנאשם את ביצוע העבירות הנטענות, ואילו ההגנה טענה כי יש להעדיף את גרסת הנאשם, תוך יצירת ספק סביר לכל הפחות המיטיב עם הנאשם. בית המשפט שמע עדויות של חוקר הילדים, המתלוננת, אביה של המתלוננת, מנהל בית הספר, מורים, חוקר המשטרה ושלושה עדי הגנה. חוקר הילדים העיד כי עדותה של המתלוננת הייתה אמינה, הגיונית והדרגתית, וניכרה בה סימני אמת. עוד ציין החוקר כי המתלוננת לא נטתה להפליל את הנאשם יתר על המידה. בית המשפט התרשם מהתרשמותו המקצועית של חוקר הילדים וראה בעדותו אמינה. עדותו של המתלונן הייתה עקבית והפגינה כנות, הכחשת מעשים מוגזמים ומבוכה – הוא גם פירט את ביטויי החיבה של הנאשם. עדויות עדי ההגנה לא סייעו להגנה, וחלקן אף העלו תהיות לגבי התנהלותו של הנאשם. נבדקו הודעתו של הנאשם במשטרה ועדותו בבית המשפט. בית המשפט מצא בחקירתו של הנאשם במשטרה שתי אמירות שהפלילו אותו. ההצהרה הראשונה התייחסה ל"תגובה פיזית" עם הילד, שהנאשם הבהיר בבית המשפט כי הכוונה לילד היושב על ברכו, שלדעתו הייתה טעות מקצועית. ההודעה השנייה תיארה אירוע בו כרע הנאשם מאחורי המתלוננת כדי להדגים סיפור, שהנאשם הסביר כי מדובר בטעות מקצועית. בית המשפט דן באפשרות לפרש אמירות אלה כתחילתה של הודאה או כניסיון להעלים ראיות מפלילות. השופט עמית הביע ספק בהרשעה, הדגיש את הפגמים והסתירות בעדות המתלוננת ופירש את דברי הנאשם כתגובת יתר ולא כהודאה. מנגד, השופט הורוביץ והשופט שיף סמכו על עדותו של המתלונן וראו בדברי הנאשם במשטרה הודאה, וציינו כי הם מאפילים על גרסתו שהוצגה בבית המשפט. הם מצאו את הסבריו של הנאשם מפותלים ולא מהימנים, במיוחד בכל הנוגע לאירוע ה"טאב". בסופו של דבר, החלטת הרוב הייתה להרשיע את הנאשם באישומים שבכתב האישום, כאשר השופט עמית התנגד. פסק הדין ניתן בנוכחות הצדדים ביום 9.9.2007.