דנ"א 9563/03

תקציר

עניינו של פסק הדין הנדון בעתירה לדיון נוסף בתיק שעניינו סכסוך ארוך וסבוך בין עותרים למשיבים שהיו בעבר שותפים עסקיים. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב בוררויות כספיות שנפסקו למשיב. פסק הדין הראשון, מיום 20.2.89, חייב את העותרים להעביר למשיב נכסי מקרקעין, ציוד, מניות וסכום מזומן ניכר, בצירוף מנגנון קבוע לגביית דמי פיגורים. העותרים ניסו ללא הצלחה להביא לביטול פסק זה על ידי בית המשפט המחוזי, וערעורם לבית המשפט העליון נדחה אף הוא. פסק בוררות שני, שניתן בנובמבר 1996, הורה לעותרים לשלם למשיב סכום נכבד, אותו חותרים העותרים לבטלו, בשל גובהו המופרז לכאורה. דחייתו האחרונה של בית המשפט המחוזי את בקשתם הביאה את העותרים להגיש בקשת רשות ערעור. פסק דינה של השופטת דורנר, שהתבסס על הדין הקיים, הדגיש כי בית המשפט אינו יכול לקבוע כי הסכום שנפסק בבוררות מופרז כשלעצמו. העותרים טענו כי הסכום אינו סביר ונוגד את תקנת הציבור, טענה שבית המשפט דחה תוך הדגשת העילה המצומצמת לביטול פסקי בוררות. התערבותו של בית המשפט במקרים אלה שמורה לעניינים של סדרי דין ופרשנות, והודגש עוד יותר תחולתו הצרה של החוק. פסק הדין אישר מחדש את ההלכה הנוהגת בדבר ביטול פסקי בוררות ושימוש זהיר בתקנת הציבור כעילה לביטול. מאחר שפסק הדין לא יצר תקדים חדש ולא היה בו החידוש או המשמעות המצדיקים דיון נוסף, נדחתה העתירה לדיון כזה. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי טעויות עובדתיות שנטענו על ידי העותרים אינן עילה מתאימה לדיון נוסף. כתוצאה מכך, הבקשה לדיון נוסף בתיק נדחתה בסופו של דבר.