עמל"ע 17913-09-12

תקציר

פסק הדין דן בערעורו של עורך דין שהורשע בעבירות משמעת ונגזר עליו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי קנס והשעיה מעיסוק בעריכת דין. בית הדין הארצי דחה את הערעור על ההרשעה, אך קיבל את הערעור על העונש והפחית את תקופת ההשעיה. עורך הדין ערער לבית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור בגלגול שלישי, על ההרשעה וגזר הדין. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם מעשיו של המערער, שייצג את בת זוגו בתקופת השעיה ממקצוע עריכת הדין, מהווים עבירה לפי סעיף 97 לחוק הלשכה, האוסר על עורך דין מושעה לעשות כל פעולה המיועדת בחוק לעורכי דין "בדרך של עיסוק" או "תמורת תמורה". כן על בית המשפט לקבוע האם העונש שהוטל על המערער היה סביר. בית הדין הדגיש את תפקידו המצומצם של בית הדין לערעורים בגלגול שלישי בהתערבותו בענייני משמעת, ואת המשקל הרב שניתן לפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים. נפסק כי דעת הרוב של בית הדין הארצי פירשה נכונה את סעיף 97, וכי מעשיו של המערער נעשו "בדרך של כיבוש". בנוסף, הסכים בית המשפט כי מעשיו של המערער נטעו באנשים סבירים את האמונה כי הוא פועל כעורך דין, וכי הימנעותו מליידע את הגורמים הרלוונטיים על השעייתו מהווה התחזות. בית המשפט קיבל גם את הרשעתו של המערער לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק הלשכה, הנוגעים לשמירה על כבודו של מקצוע עריכת הדין. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור על העונש, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי הוא מידתי ביחס לעבירות שבוצעו. עם זאת, בית המשפט בחר שלא להטיל על המערער הוצאות כלשהן, בהתחשב במורכבותו המשפטית של התיק ובסוגיות המשפטיות החשובות שהועלו.