ע"פ 49/80

תקציר

במקרה שלפנינו, ערערו המערערים על ההרשעה וגזר הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם הורשעו בהכאה קשה של סמי יעקב, שגרמה להם לחבלות משמעותיות. ההגנה טענה כי האירוע נגרם על ידי המתלונן וכי כל הפציעות נבעו מנפילת המתלונן ולא ממעשיו. עם זאת, בית משפט קמא, בהובלת השופט שטיינברג, קבע כי העימות החל בכך שאלי העליב את המתלוננת, מה שהוביל לתוקפנות פיזית שבה אלי ועמוס תקפו את המתלוננת באגרסיביות. ערכאת הערעור, בראשות השופט ברק, אישרה את ממצאיו של בית משפט קמא ואישרה את מהימנות עדותה של המתלוננת על פני עדותו של אלי. טענת ההגנה כי עמוס פעל מתוך כורח נדחתה, שכן הראיות והעדויות הצביעו על כך שלא היו מעורבים אמצעים סבירים או הגנה עצמית. במקום זאת, מעשיו התוקפניים של עמוס נחשבו בלתי מוצדקים, כלומר לא הייתה עילה לשנות את ההרשעה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית המאסר על תנאי הקשור לעבירות קודמות שהיו הן לאלי והן לעמוס, וקבע כי ניתן להפעילם משום שאופי העבירות הנוכחיות מקיף את יסודות העבירות המותנות הקודמות שלהם, ומאשר פרשנות מהותית ולא פורמליסטית. העונש, שנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי נוסף, נמצא ראוי, בהתחשב באכזריותם של המערערים ובהימנעותם מלסייע למתלונן לאחר התקיפה. בית המשפט הדגיש את ההגנה החברתית על גורמי אכיפת החוק, והדגיש את שירותה המשטרתי של המתלוננת בעבר כגורם משמעותי. בסופו של דבר, נדחו הערעורים הן על ההרשעה והן על גזר הדין.