ע"א 6357/99

תקציר

במקרה הנדון, התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם המשיבים, שני אחים שהיו בעלי בית הארחה באילת ולאחר מכן השכירו אותו לחברה המנוהלת על ידי נשותיהם, נחשבים ל"בעלי שליטה" על פי דיני המס, דבר שישפיע על זכאותם להטבות מס. על פי חוק אזור סחר חופשי באילת, הטבות מס ניתנות למעסיקים המתגוררים באילת, בתנאי שהכנסת העבודה אינה כוללת תשלומים לבעלי שליטה כהגדרתם בפקודת מס הכנסה. למרות שהחברה שילמה למשיבים עבור ניהול בית ההארחה, סוגיית הליבה הייתה הפרשנות של "בעל שליטה". המשיבים לא החזיקו במניות החברה; במקום זאת, נשותיהם החזיקו כל אחת ב-50% מהון המניות, דבר שבית המשפט המחוזי בבאר שבע פירש כמדיר אותם מלהיות בעלי שליטה בשל הביטוי המעורפל "יחד עם קרוב משפחתו". עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והדגיש כי חוקי המס נועדו למזער את עלויות השכר כדי להמריץ את כלכלת אילת, ולא לאפשר ליחידים ליהנות באופן אישי באמצעות הסדרים מאולצים. בית המשפט טען כי אי הכרה בשליטה עקיפה, כאשר זכויות הבעלות נתונות לקרובי משפחה, חותרת תחת תכלית החוק. בית המשפט הדגיש גם ניסיונות חקיקה ופרשנויות קודמות, והציע כי בעל שליטה יכול לכלול בעל שליטה מי שקרוביו מחזיקים בזכויות הרלוונטיות, ובכך ליישר קו עם פרשנות עקבית והוליסטית של דיני המס. יתר על כן, תנאי ההסכם בין המשיבים לבין החברה השתמע משליטה ישירה, שכן למשיבים נותרו סמכויות תפעוליות משמעותיות והטבות בשותפות, כגון זכות וטו וזכויות פינוי. בסופו של דבר, החליט בית המשפט העליון לדחות את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, בנימוק שלמשיבים הייתה למעשה שליטה בחברה ולכן אינם זכאים להטבת המס לפי סעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת, כאשר בית המשפט פסק שלא לפסוק הוצאות בשל העמימות הראשונית בהנחיות המנהליות.