עע"מ 8914/20

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנות תקנות המסדירות הנחות בארנונה, בפרט לגבי בניינים ריקים או חדשים. בית המשפט בחן האם הסמכות להעניק הנחות אלה נתונה למועצה המקומית או לוועדת הנחות ייעודית. בפסק דינו של השופט עמית, שעליו הסכימו השופט שטיין והשופט שוחט, נקבע כי הפרשנות המילולית של התקנות תומכת בטענה כי למועצה המקומית, באמצעות גזברה, יש סמכות לקבוע הנחות בארנונה. זאת, בהתבסס על אזכור מפורש של המועצה בתקנות 12 ו-13, העוסקות בהנחות למבנים ריקים, ואילו תקנה 5 מזכירה את ועדת ההנחות רק ביחס לסוגים אחרים של הנחות. השופט עמית הציע כי ישנם שני הסברים אפשריים לפער זה. האחת היא שתקנה 5 אכן העניקה סמכות לוועדה, אך רק לגבי סוגי הנחות ספציפיים המוזכרים בפרקים אחרים של התקנות. השני הוא שמדובר במחדל של מחוקק המשנה, שלא עדכן את תקנה 5 כאשר הסמכות להנחות בנייה ריקה הועברה למועצה המקומית. בהתחשב בהיסטוריה הרגולטורית, עמית ג' מצא את ההסבר האחרון סביר יותר, במיוחד לאור העובדה שהנוסח הנוכחי של תקנה 12 כבר לא דרש שיקול דעת מהותי או אישור של הוועדה. זאת ועוד, תכלית התקנות ועמדת משרד הפנים תמכו אף הן במסקנה כי למועצה המקומית סמכות להעניק הנחות אלה. משכך, התקבל הערעור, והחלטת בית משפט קמא בוטלה. החלטת המועצה, המאשרת את סמכותו של הגזבר, התקבלה. לאור אופיו הפרשני של המקרה, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.