עת"מ 47726-01-18

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של הוראת תכנון, ובפרט תחולתה של תכנית 2606 והאינטראקציה שלה עם תכניות קודמות כגון יפו ב' ותכ"א 397. המחלוקת הראשונית התעוררה בעקבות החלטת ועדת הערר, שצידדה בפרשנות הוועדה המקומית. עם זאת, בעקבות פסק דינה של השופטת צפת, ועדת הערר שקלה מחדש והגיעה למסקנה שונה, תוך פרשנות שונה של ההנחיה. בעקבות זאת הוגשו העתירות הנוכחיות, שערערו על החלטתה השנייה של ועדת הערר. בית המשפט, לאחר שבחן את לשון התכנית, תכליתה וההיגיון התכנוני, אישר את החלטתה השנייה של ועדת הערר. נמצא כי פרשנותה של הוועדה המקומית והעותרים אינה הגיונית מבחינה לשונית וכי פרשנותה של ועדת הערר היא הכרחית וסבירה. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בדבר אינטרס ההסתמכות ודוקטרינת "המעשה שנעשה", שכן הם לא פעלו בתום לב ולא עלה ביכולתם להוכיח כי חלה הרעה במצבם. בנוסף, הודגשה עליונותה ההיררכית של ועדת הערר כמוסד תכנוני וסמכותה לשנות את החלטותיה. לפיכך נדחו שתי העתירות, והעותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.