בר"מ 7914/21

תקציר

במקרה זה, המבקש היה הבעלים של מגרש בנתניה מאז שנת 1964, אשר היה תחת תב"עות שונות לאורך השנים, דבר שהשפיע על פיתוחו. המגרש, שנשלט בתחילה על ידי "התכנית המנדטורית" משנת 1936 כ"שטח דירות A", עמד בפני הגבלות נוספות במסגרת תוכניות מאוחרות יותר, ובהן נת/536 משנת 1982 ונת/600א משנת 1994, שכללו איחוד וחלוקה מחדש של המגרש, והקפיאו את אפשרויות הבנייה. בשנת 1995 תבעו המבקשים פיצוי בגין תקופת "הקפאה" זו, אך תביעתם נדחתה בשנת 1996. לאחר מאבק משפטי ממושך, בשנת 2018 הוערך הפיצוי בסכום צנוע של 23,830 שקל, החלטה ששני הצדדים ערערו עליה. בסופו של דבר, בדצמבר 2020 צידדה ועדת הערר במשיב, וציינה כי לא ניתן לבנות על החלקה גם במסגרת התכנית המנדטורית בשל שטח לא מספיק ופרטים משפטיים, והיעדר תשתיות נדרשות. טענת המבקש להקלות אפשריות נדחתה כבלתי מבוססת. המבקש הגיש ערעור נוסף, אך באוקטובר 2021 אישר בית המשפט לעניינים מנהליים במרכז לוד את פסק הדין והכיר רק בכך שהיעדר פירוט התוכנית אינו מהווה חסם העומד בפני עצמו. בית המשפט הדגיש גורמים נוספים, כגון ליקויים בתשתיות, המאמתים את מומחיותה של ועדת הערר. ערעורו הסופי של המבקש נדחה ביום 9.12.2021, כאשר בית המשפט לא מצא שאלה משפטית משכנעת רחבה יותר, והדגיש כי המבקש לא עמד בנטל הראייתי הדרוש להוכחת ציפייה סבירה לבנייה. משכך, מבלי להתייחס להוצאות, נדחתה הבקשה מאחר שלא די בנימוקים הפרוצדורליים והמהותיים לערעור.