בג"צ 2533/11

תקציר

העותרת והמשיב התגרשו לאחר 24 שנות נישואין, מה שהוביל למחלוקת על חלוקת רכוש, בפרט לגבי דירה הרשומה על שם המשיב בלבד. העותרת טענה לשיתוף ברכוש בהתבסס על הסכם טרום נישואין לכאורה ועקרונות המאפשרים שיתוף בנכסים למרות הרישום. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא כל ראיה להסכם כזה, בנימוק של היעדר תיעוד מעבר לעדויות השנויות במחלוקת. בתי הדין הרבניים דבקו בדוקטרינות משפטיות הקובעות שיתוף בנכסים רק כאשר הוכחה כוונה לשיתוף, דבר שלא נקבע במקרה זה. בית הדין הרבני הגדול אישר ממצאים אלה, תוך שימת דגש על דבקות בקביעות עובדתיות. כן ביקשה העותרת לתקן את חלוקת הנכסים בשל פערים כספיים לאחר הגירושין, תוך שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שוויונית ופיצויי גירושין. עם זאת, בתי המשפט סברו כי חלוקה שוויונית היא הסטנדרט, ופערים כספיים אינם מצדיקים שינוי. יתר על כן, בתי המשפט לא שילבו בהערכות הרכוש שלהם אלמנטים של אשמת גירושין, דבר העולה בקנה אחד עם המטרה החקיקתית של הפרדת רכוש והליכי גירושין. ככלל, לא נמצאה עילה להתערבות משפטית, והעתירה נדחתה, הגם שהעותר נדרש לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, תוך הדגשת נאמנות פרוצדורלית לדוקטרינות מבוססות ולעקרונות שוויוניים מבלי לשנות את המסגרות המשפטיות שנקבעו מראש.