עת"מ 23917-09-18

תקציר

העותרת, שבקשתה לאיחוד משפחות עם בעלה אושרה בשנת 1999, ביקשה מעמד של תושבת קבע בישראל לאחר מות בעלה בשנת 2000. עם זאת, בקשתה נדחתה על ידי שר הפנים, שהעניק לה במקום זאת רישיונות ישיבה מתחדשים. העותרת טענה כי ההחלטה הייתה בלתי סבירה ובלתי מידתית, וכי היה מקום להעניק לה מעמד ארעי, במיוחד בהתחשב במשך שהותה בישראל ובנסיבות חייה. עם זאת, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת שר הפנים, תוך הכרה בשיקול דעתו הרחב בעניינים אלה. הטיפול בבקשתה בשנות התשעים לא נחשב לשיהוי בלתי סביר, והקריטריונים אליהם התייחסה העותרת לשדרוג מעמדה על פי פסיקה קודמת של בג"ץ לא חלו על עניינה. מאחר שקשר נישואיה של העותרת הסתיים טרם חקיקת הוראת השעה, היא לא עמדה בתנאים הנדרשים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה והדגיש כי החלטת שר הפנים להעניק לה היתרים מתחדשים, ולא מעמד זמני, הייתה סבירה ואינה מצדיקה התערבות.