דנ"א 7624/07

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה לעיון חוזר בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בנושא הפקעת קרקעות. פסק הדין המקורי דחה את ערעור העותרים על החלטת בית המשפט המחוזי, שקבע את הפיצוי המגיע לעותרים בגין אדמותיהם המופקעות. השאלה המשפטית המרכזית נסובה סביב פרשנותו של סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, ובפרט בדבר הפקעה חלקית וירידת ערך יתרת הקרקע שבאה בעקבותיה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוראה זו אינה חלה במקרה זה משום שהירידה בערך הקרקע נבעה מהתכנית החדשה ולא מההפקעה עצמה. הן העותרים והן המשיבים ערערו על החלטה זו. השופט א' גרוניס, בפסק דין שעליו הסכימו המשנה לנשיא א' ריבלין והשופטת א' ארבל, בחן את פרשנותו של סעיף 190(א)(1) ואת תחולתו על התיק. גרוניס הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההוראה אינה מחייבת פיצוי נוסף לעותרים. עם זאת, הוא הבהיר כי ההפחתה בהגנת הערך חלה גם כאשר הפגיעה נובעת מהתכנית ולא רק ממעשה ההפקעה. במקרה הספציפי מצא גרוניס כי עליית הערך של יתרת הקרקע כתוצאה מהתכנית עלתה על כל ירידה שנגרמה כתוצאה מההפקעה החלקית. לפיכך דחה בית המשפט את תביעת העותרים לפיצוי נוסף, שכן שווי יתרת הקרקע לא ירד בסך הכל. בעתירה לדיון נוסף, שהוגשה על ידי העותרים, נטען כי פסק הדין חורג מחוק התכנון והבנייה ומהפרשנויות הקודמות של סעיף 190(א)(1). לטענתם, פסק הדין ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשה ההפקעה לבין ירידת ערך הקרקע. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה וציין כי פסק הדין מהווה תקדים לבחינת השבחת קרקעות שלא הופקעו כתוצאה מתכנית ההפקעה. בית המשפט הדגיש כי הליך זה נדיר ושמור לפסקי דין בעלי משמעות ציבורית או משפטית רחבה. מאחר שפסק הדין התבסס על נסיבות מקרה ספציפיות ולא חרג באופן משמעותי מהתקדים, נדחתה הבקשה לדיון נוסף. פסק דין זה הוא סופי, אושר על ידי בית המשפט העליון, ובקשת העותרים לפיצוי נוסף נדחתה.