פר"ק 48555-05-13

תקציר

פסק הדין דן בהליכי הפירוק של קבוצת בטר פלייס ונסיבותיהם הייחודיות. המפרקים ביקשו לוותר על נכסים מכבידים, לרבות חוזי חכירה, מהחברה, דבר שיפטור אותם מהתחייבויות הנובעות מחכירות אלה. זהו נוהג נפוץ בתיקי חדלות פירעון להגנה על האינטרסים של נושי החברה. בדרך כלל, שחרור נכסים אלה חל רטרואקטיבית ממועד ההכרזה, אך במקרה זה קבע השופט כי הנסיבות הספציפיות אינן מצדיקות תחולה רטרואקטיבית. עוד קבע השופט כי למשכירים שביקשו תשלומי שכר דירה והוצאות פינוי כהוצאות פירוק, לא היה קייס. תביעותיהם היו דומות יותר לתביעותיהם של נושים רגילים, והתייחסות אליהן כאל הוצאות פירוק תעניק להם יתרון בלתי הוגן על פני נושים אחרים. יתר על כן, המחכירים הגנו על עצמם מפני סיכונים אלה באמצעות קבלת ערבויות בנקאיות. המחכירים גם תבעו פיצוי בגין שחרור החברה מהנכסים המכבידים, להם קבעה השופטת כי הם זכאים לה, וקבעה את הפיצוי על סכום מסוים. השופט גם הורה למשכירים לכסות את שכר טרחת עורכי הדין של המפרקים. ככלל, פסק הדין מדגיש כי חוק חדלות פירעון נועד להתייחס לכל הנושים באופן שוויוני וכי טענות המחכירים לא הצדיקו יחס מיוחד.