רע"א 1992/15

תקציר

החלטת בית המשפט לדחות את הבקשה התעוררה לאחר ששקל את חוסר יכולתם של המבקשים לפתור את הסוגיה במסגרת ההליך המקורי, כאשר חוות הדעת של המומחה הייתה מחייבת בהסכמת שני הצדדים. התיק נסב סביב השאלה האם ניתן לתבוע את המומחה שמונה על ידי בית המשפט בגין רשלנות, עניין הדורש זהירות ואיפוק. המבקשים חלקו על מעמדו של המומחה, אך נמנעו מלערער עליו בהליך המקורי. בהסתמך רבות על תקדימים דומים, ציין בית המשפט כי היה על המבקשים לתבוע את טענותיהם כנגד חוות הדעת של המומחה באמצעות ההליך המשפטי המקורי, שכן הם למעשה חולקים על דמי הפינוי המגיעים לדיירים ולא על אחריותו האישית של המומחה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את הצורך להגביל תביעות נגד מומחים שמונו על ידי בית המשפט בשל סוגיות כמו שימוש לרעה בהליכים משפטיים, הרתעה פוטנציאלית מאנשים ראויים המשמשים כמומחים, וחששות מחוסר יעילות ועלויות משפטיות גבוהות. בית המשפט הדגיש כי על המבקשים למצות את כל הסעדים המשפטיים העומדים לרשותם נגד יריביהם במקרה המקורי לפני הגשת תביעות נגד מומחה שמונה על ידי בית המשפט. יתר על כן, היא הציעה לבחון מחדש נורמות פרוצדורליות כדי לאפשר בחינה יסודית יותר של חוות דעת מומחים באותו הליך, כדי למנוע מחלוקות עתידיות. בסופו של דבר, התביעה נדחתה תוך שימת דגש על שמירה על היושרה והאפקטיביות של תפקידי המומחים שמונו על ידי בית המשפט, והורתה למבקשים לשלם שכר טרחה.