דב"ע נב/19 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים בעניין פיצויי פיטורים של עובד בעקבות פיטוריו מתפקידו. העובד קיבל במהלך עבודתו רכב פרטי לעבודה ולשימוש אישי, ששוויו נאמד בכ-602 ₪ לחודש לצורכי מס. עם פיטוריו סיכמו העובד והמעסיק על חבילת פרישה שכללה פיצויי פיטורים על פי החוק, ופיצוי חוזי נוסף. העובד טען כי יש לכלול בחישוב פיצויי הפיטורים את שווי הרכב שסופק, לרבות הסכום ששילם המעסיק לרשויות המס. בית הדין האזורי הסכים חלקית עם העובד, וקבע כי יש לכלול את שווי הגמלה בחישוב פיצויי הפיטורים על פי החוק, אך לא לצורך פיצוי חוזי. כמו כן, בית הדין ביטל את החלק בהסכם הנוגע לתוספת הפיצויים עקב טעות, והורה למעסיק לשלם לעובד את יתרת ההפרשים בפיצויי הפיטורים, בצירוף ריבית. שני הצדדים ערערו על החלטת בית הדין האזורי וטענו כי יש לראות את חבילת הפרישה כמכלול, וכי בית המשפט לא היה צריך לבטל רק חלק מההסכם. בית הדין הארצי לצדק דחה את ערעורו של העובד וקיבל חלקית את טענת המעסיק, וקבע כי הסכום ששולם לעובד חרג מהזכאות החוקית לפיצויי פיטורים. בית המשפט קבע כי ה"טעות" בהסכם לא עמדה בדרישות ביטול החוזה לפי חוק החוזים, וכי ההכנסה הזקופה מהרכב שסופק לא נחשבה כ"שכר" לצורך חישוב פיצויי פיטורים. בנוסף, ציין בית הדין כי חסרה הסכמת הצדדים לתיקון טעות זו, וכי העובד לא הוכיח טעות יסודית בהסכם. השופט פורת הסכים עם התוצאה אך הציע נימוקים נוספים להחלטה. הם הדגישו כי יש לקבוע את מהות התועלת שבאספקת רכב, וכי אין להתייחס לחוקי המיסוי לצורך סיווגם כ"שכר יסוד". פורת קבע כי ללא ראיות סותרות, לא ניתן לסווג את החלק הרעיוני של השימוש ברכב לצרכים פרטיים כשכר. שמעונוביץ', נציג הציבור, הסכים עם חוות דעתה של השופטת פורת.