ע"פ 1947/92

תקציר

בית המשפט העליון קבע את קבילות התרשמותו של חוקר נוער מדברי קטין במהלך חקירתו בבית המשפט. על פי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנה על ילדים), מסקנות החוקר קבילות שכן הן חלק מהדו"ח המוגש לבית המשפט. זאת, משום שהחוקר משמש צינור להתרשמותו של הקטין, שאחרת לא היה בית המשפט יכול לקבל באופן ישיר. עם זאת, בית המשפט אינו מחויב למסקנות אלה ויש לו את המילה האחרונה על אמינותן וערכן הראייתי. פסק הדין נועד לצמצם את החסרונות באי שמיעת עדותו של הקטין בבית המשפט, ולהבטיח כי לבית המשפט תהיה גישה להתרשמות החוקר מדברי הקטין ככלי חיוני לקבלת החלטות. גישה עקיפה זו נתפסת כפרשנות הגיונית של החוק, המאפשרת לבית המשפט לגשר על הפער בין עילות התביעה לבין הראיות שהוצגו. תפקידו של החוקר אינו רק להעביר את דברי הקטין אלא גם להביא את התרשמותם, תוך יצירת תמונה כוללת לשיקול דעתו של בית המשפט. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הוא אינו מחויב לאמץ את מסקנות החוקר, אך יכול להפעיל את שיקול דעתו בהערכתן. פסק הדין מתייחס גם לכדאיות של הקלטה חזותית של ראיונות עם קטינים, ומצביע על כך שהפרקטיקה הנוכחית של הסתמכות על הקלטות שמע אינה מספקת. לבסוף, בית המשפט הבהיר פסיקות קודמות בנושא השימוש בעדות מסייעת וההתחשבות בשקריו של נאשם כראיה. בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נדחתה.