ע"פ 251/63

תקציר

עניינה של הכרעת הדין בהרשעה ברצח בכוונה תחילה על סמך הודאתו של המערער ג'ודת אסעד אבו-ניל. ההודאה נגבתה בנסיבות חריגות ולא הוקלטה מיד, אך סיכום שלה נכתב מאוחר יותר ונחתם על ידי השוטרים ששמעו אותה. ההגנה טענה כי ההודאה לא ניתנה מרצון ולכן אינה קבילה, אך בית המשפט דחה טענה זו לאחר "משפט מינורי". עוד נטען כי אין לקבל את הסיכום הכתוב כראיה, אך בית המשפט קבע כי אף שהכתב עצמו אינו ראיה, ניתן להשתמש בו כדי לתמוך בעדותם בעל פה של השוטרים ששמעו את ההודאה וחתמו על הדו"ח. עדותם בעל-פה של הקצינים אישרה את תוכנו של הדו"ח הכתוב, שהתקבל אפוא כתיעוד נכון של דברי המערער. בית המשפט דחה גם את הטענות לפיהן ההודאה לא ניתנה מרצון, וכי החקירה שהובילה אליה התארכה שלא לצורך או נוהלה באופן בלתי הוגן. יתר על כן, בית המשפט סבר כי קיימות ראיות ממשיות נוספות התומכות בהודאה, לרבות טביעות רגליים התואמות את נעליו של המערער המובילות אל זירת הפשע וממנה, והעובדה שאביו של המערער – שלא ניתן לחייבו להעיד נגד בנו – לא הופיע כעד הגנה. בהינתן מכלול הראיות, אישר בית המשפט את הרשעתו ברצח לפי סעיף 214(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936, וגזר על המערער מאסר עולם.