ת 16231/08

תקציר

פסק הדין מדגיש את חוסר ההתאמה של החוק הקיים בישראל בנושא נהיגה בשכרות, המטיל עונש מינימום של שנתיים פסילה, ללא קשר לרמת האלכוהול. בית המשפט מבקר גישה זו כבלתי מידתית, וטוען כי היא אינה מבחינה בין דרגות שונות של שכרות לבין הסיכונים הנלווים. כדי לתקן זאת, בית המשפט מציע פעולה חקיקתית להנהגת מערכת מדורגת לעונשים המתאימים לרמות שונות של צריכת אלכוהול. פסק הדין מכיר בקבלה התרבותית של שימוש מתון באלכוהול ומדגיש את ההבחנה בין "שיכור" כהגדרתו בחוק לבין ההבנה המשותפת של אדם עם ליקוי חמור. מספר מחקרים מראים כי רמות אלכוהול נמוכות מהוות סיכון הדומה לשימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה, מה שמדגיש את חוסר העקביות של החוק הנוכחי. יתר על כן, פסק הדין מצביע על פערים חברתיים-כלכליים שבהם עונשי מינימום משפיעים באופן לא מידתי על המעמד הנמוך, ומובילים לא פעם להליכים משפטיים ממושכים. בעניינו של הנאשם, מר הישאם שויש, שנתפס עם רמת אלכוהול נמוכה מזו המותרת על פי חוק בארצות הברית, בית המשפט בוחר בעונש מופחת, ובכך נותן תוקף לעמדתו בדבר הצורך בשיקול דעת. היא קוראת לתיקון חקיקה מיידי כדי להבדיל בין העונשים המבוססים על רמות שכרות, ומדגישה דחיפות זו עוד יותר בשל הצעות חקיקה חדשות שיכולות לחייב אפילו צריכת אלכוהול מינימלית לגרום לעונשים חמורים על דמוגרפיה ספציפית. ההחלטה משקפת קריאה לעשיית צדק מידתי, תוך הכרה במגבלות המסגרת החוקית הקיימת בשמירה אמיתית על שלום הציבור.