ת"א 43949-03-22

תקציר

בית המשפט מינה מומחה רפואי שיסייע לשפוט בתיק נזקי גוף. הן התובע והן הנתבעים ביקשו לפסול את המומחה, בנימוק של שני טעמים עיקריים: ראשית, חוות הדעת של המומחה קבעה שיעור נכות גבוה יותר מחוות הדעת המומחית של התובע, לכאורה חורג מסמכותו, ושנית, המומחה נמנע מלהתייחס לחוות דעת המומחה של חלק מהצדדים בדו"ח שלו, ובכך פגע בזכותם להציג טיעונים ויצר מראית עין של משוא פנים. השופט דחה את שתי הבקשות לפסול את המומחה. לגבי הטענה הראשונה הסבירה השופטת כי תפקידו של המומחה הוא לתת חוות דעת עצמאית ונטולת פניות, וקביעת הנכות שלו היא בתחום סמכותו. עוד ציין השופט כי מבחינה היסטורית, מומחי בתי המשפט קבעו לא פעם נכויות בשיעורים גבוהים או נמוכים מאלה שנקבעו בתחילה על ידי מי מהצדדים, וכי המקרה הנוכחי אינו מצדיק גישה שונה. בהתייחס לטענה השנייה, הודה השופט כי הימנעותו של המומחה מהתייחסות מפורשת לחוות דעת של חלק מהצדדים בדו"ח שלו הייתה פגומה, אך לא פגעה בזכות הטיעון, מה גם שהמומחה הבהיר, תחת שבועה, כי אכן עיין בכל חוות הדעת בזמן אמת בעת ניסוח הדו"ח שלו, וכי הימנעותו מלהזכיר אותן הייתה מקרית. השופטת קיבלה הסבר זה, והדגישה כי ניתן לחקור את חוות הדעת של הצדדים בחקירה נגדית יסודית, דבר שיבהיר כל ספק לגבי תהליך הכתיבה. השופט הגיע למסקנה כי פגמים אלה הם בעיקר סגנוניים ואינם מצדיקים פסילת המומחה, במיוחד בהתחשב בגישתם המגבילה של בתי המשפט כלפי בקשות מסוג זה.