בג"צ 4584/23

תקציר

במקרה שלפנינו, ביקשה העותרת צו מניעה מותנה כנגד פסקי הדין של בתי הדין הארציים והאזוריים לעבודה, אשר דחו את טענתה כי נפילתה תיחשב כתאונת עבודה. האירוע התרחש בעת שעיקמה את קרסולה בעת שנכנסה למכוניתה, שחנתה בחניה של ביתה הפרטי, בכוונה לנסוע לעבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה בעבר את תביעתה וטען כי האירוע אינו נחשב לתאונת עבודה מאחר שהתרחש בשטחה. העותרת טענה כי על פי חוק הביטוח הלאומי יש לפרש את פגיעתה בדומה לתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן הסיכון מקורו ברכב ולא במיקומו. עם זאת, שתי הערכאות הפריכו זאת, תוך שמירה על הבחנה בין מהי תאונת עבודה לבין סוגים אחרים של תאונות, תוך שימת דגש על עקביות משפטית על פני צדק נתפס במקרים פרטניים. הם לא טענו לטעות משפטית מהותית בפרשנויות אלה או בהסתמכותם על פסיקה מבוססת. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את העתירה, תוך הכרה בשרירותיות הנתפסת בהבחנה בין תאונות על בסיס מיקום (ציבורי לעומת פרטי), אך הדגיש את הצורך בגבולות משפטיים ברורים. למרות פגיעותיו המשמעותיות של העותר והשלכות המקרה, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת לסטות מפרשנויות החוק המקובלות, ובכך אישר את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר ודחה את העתירה.