תמ"ש 1970/02

תקציר

התובע, י.ג., אביו של הנתבע מ.ג., הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו יש לו זכויות בלעדיות בדירה שנרכשה על ידו בירושלים. לטענת התובע, הוא מעולם לא העביר את הבעלות בדירה לבנו, אלא רק את זכות השימוש בה. הנתבע טען כי הדירה היא מתנה מאביו, וכי לאחר גירושיו מאשתו, הדירה היא שלו. הועלו מספר טענות מקדמיות על ידי הנתבע, ביניהן טענה של "אין יריבות" משום שמחצית מהדירה שייכת לאמו של הנתבע, תביעה לבית המשפט עקב הליכי בוררות בקנדה, וטענה לתביעה נוספת בשל הליכים קודמים בבית המשפט המחוזי. השופט דחה את כל הטענות המקדמיות הללו ועבר לבחון את המחלוקת לגופה. התובע טען כי הוא הבעלים היחיד של הדירה, ואילו הנתבע טען כי הדירה נרכשה עבורו במתנה מאביו, וכי לאחר גירושיו הזכויות בדירה הן שלו. השופטת פתחה וציינה כי הסוגיה העיקרית בתיק היא פשוטה ותיפתר על ידי בחינת כוונת הצדדים, ובפרט זו של התובע בעת מסירת הדירה לנתבע. לאחר מכן התייחס השופט לטענות הצדדים, וקבע כי גרסת הנתבע לאירועים הגיונית יותר. לדברי השופט, הראיות הראו כי התובע התכוון לתת לבנו מתנה את הדירה, ולא רק "הסדר". השופטת דחתה גם את טענות התובע בדבר מהות המתנה והשלמתה, וקבעה כי המתנה הייתה של כסף ששימש למימון רכישת הדירה, ולא מתנה של הדירה עצמה. השופט קבע כי המתנה היא שלמה ומושלמת, ולא "התחייבות לתת מתנה בעתיד", כפי שטען התובע. לבסוף, השופט קבע כי המתנה לא הותנתה בשום אירוע או נסיבות, וציין כי החוק הישראלי אינו מאפשר החזרת מתנה שניתנה בתום לב, גם אם ציפיותיו של התורם לא התקיימו. לפיכך, הטענה כי המתנה הותנתה בהתנהגותו העתידית של הנתבע אינה אלא שכתוב המתנה, ותנאי כזה מעולם לא התנה. לאור האמור, קבע השופט כי יש לדחות את תביעת התובע, וקיבל את תביעת הנתבע לפסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות בלעדיות בדירה. התובע חויב לשלם לג'.ג. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.