ע"פ 326/84

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס לאוטובוס שלא עצר בתחנה המבוקשת של נוסע, מה שהוביל להגשת כתבי אישום הן נגד חברת האוטובוסים, אגד והן נגד הנהג. בית משפט השלום זיכה את אגד מחמת הספק הסביר, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בערעור, והוביל את אגד לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי אגד נושאת באחריות ישירה מכוח תקנה 385 לתקנות התעבורה, הקובעת כי על שירותי האוטובוסים לעמוד בתנאי רישיונם. בית המשפט פירש את הגדרת תחנות האיסוף וההורדה ברישיון כחובה מותנית, והפרתה מהווה הפרה של תנאי הרישיון. בנוסף, קבע בית המשפט כי אגד נושאת באחריות שילוחית למעשיו של הנהג, שכן תקנה 428 לתקנות התעבורה מחייבת נהגים לעצור רק בתחנות המפורטות ברישיון הקו, והחברה אחראית בסופו של דבר לוודא את ציות הנהגים. זאת ועוד, היעדר עונש ספציפי בגין עבירות על תקנה 385 מנחה את בית המשפט להחיל את סעיף 62 לפקודת התעבורה, המתווה את העונש. בית המשפט העליון הצטרף לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות המוחלטת, והסכים כי ודאות הנוסעים לגבי תחנות ההורדה היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה המצדיק אחריות מוחלטת לבעלי הרישיון. אשר ליסוד העובדתי של ההפרה, קיבל בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אגד לא נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי להבטיח את עמידתו של הנהג, כגון אישור ידיעתו על התדרוך ועדכונים על מיקומי התחנה. עדותו של הנהג, המצביעה על נוהג קבוע שלא לעצור בתחנת גני עם, תומכת אף היא במסקנה זו. השופט י' וייס, יחד עם השופטים ש' לוין וד' לוין, דחה את הערעור, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והעביר את התיק לבית משפט השלום לצורך מתן גזר הדין.