פ"א 23488-07-16

תקציר

המדינה ערערה על זיכוי המשיבים מהעבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר. המשיבים הפעילו מזנון על חלקת קרקע שבבעלות המדינה בחלקה ובחלקה בבעלות אנשים פרטיים. הקרקע הוכרזה כקרקע חקלאית בשנת 1987. המבנים על הקרקע הוקמו ללא היתר ובניגוד לתמ"א החלה. המשיבים הודו כי הפעילו את המזנון ללא היתר אך העלו הגנת צדק, שהתקבלה על ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא זיכה את המשיבים מהטעם כי: (1) אכיפה בררנית - המדינה נקטה בהליכים רק נגד המשיבים ולא נגד בעלי הקרקע; (2) המשיבים הסתמכו על מצג העירייה כי פעילותם לגיטימית; (3) המדינה פעלה בחוסר תום לב ומונעת משיקולים זרים; (4) בעלי הקרקע הפרטית לא התנגדו לנוכחות המשיבים; (5) המדינה עיכבה באופן משמעותי את הגשת כתב האישום. בית משפט קמא קבע כי נסיבות אלה פוגעות בהוגנות ההליך וגוברים על האינטרס הציבורי. עם זאת, בית הדין לערעורים קבע כי הנסיבות אינן עולות כדי הגנת צדק שתצדיק את מחיקת כתב האישום. תוך הכרה בהתנהלותה הלקויה של הרשות ובשיהוי בהגשת כתב האישום, הדגיש בית המשפט כי האינטרס הציבורי בקיום דיני התכנון והבנייה גובר על ליקויים אלה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי אי העמדה לדין של בעלי הקרקע אינה אכיפה בררנית, שכן למדינה היו שיקולים סבירים לעשות כן. גם טענת המשיבים כי המדינה דיברה בשני קולות נדחתה, שכן העירייה אינה מוסמכת להוציא היתרי בנייה. למרות שבית המשפט קיבל את טענת ההגנה המשפטית, הוא קבע כי אין בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום אלא יש לשקול זאת בעת מתן גזר הדין. בהתאם לכך, קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו והחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך הרשעה וגזר דין.