ת"א 4528/06

תקציר

השאלות שעמדו בפני בית המשפט היו האם עילת התביעה קמה לפני שנת 2001, ואם לאו, האם היו די ראיות לתמוך בתביעה למרות השיהוי בהגשה, שנטען כי גרם נזק ראייתי לנתבע. השאלה הראשונה הייתה לגבי התקופה שבה היה מועד תשלום דמי השכירות בגין דירת גבאי, ומתי נולדה עילת התביעה בגין שכירות זו. בית המשפט מצא כי החובה בתשלום דמי שכירות זו נוצרה בשנת 2001, עת נחתם הסכם חדש, ולכן קמה עילת התביעה באותה עת - דחיית טענת הנתבע כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, השופטת לא קיבלה את טענת הנתבע כי נגרם נזק ראייתי כתוצאה מהשיהוי, שכן המידע החסר הוא מתקופה של פחות מחמש שנים קודם לכן, והנאשם לא שמר כראוי את המסמכים הרלוונטיים. לפיכך, התביעה לא נדחתה על יסוד שיהוי. לאחר מכן, בחן בית המשפט האם תשלומי דמי השכירות בגין התקופה הראשונה הנוגעת לדירת גבאי הועברו לתובע. הנתבע טען שכן, אך השופט קבע כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בכך, ולכן הנתבע חייב לתובע את סכום החוב לתקופה הראשונה. עוד קבעה השופטת, כי מאחר שהנתבעת לא הוכיחה די הצורך כי סכומים אלה הועברו לתובע, ולחילופין כי הם הועברו לגבאי, אין צורך לנכות סכום זה מתביעת התובע לתקופה הראשונה. השאלה האחרונה הייתה האם הנתבע חייב דמי שכירות עבור התקופה הרביעית, שבמהלכה שהה גבאי לסירוגין בדירה תוך שהוא מבלה את רוב זמנו בבית הבראה. השופטת קבעה כי על פי ההסכם הקריטריון המגדיר הוא מגורי קבע, ומאחר שגבאי לא התגורר בדירה דרך קבע, הנתבע לא חויב בתשלום דמי שכירות בגין תקופה זו. לפיכך, נדחתה התביעה לתקופה הרביעית. לסיכום, השופט פסק לטובת התובע לתקופה הראשונה, והורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 199,196 ₪ בתוספת ריבית והוצאות משפט.