ע"א 2174/04

תקציר

הערעור והערעור הנגדי בתיק הנוגע לעוולת תקיפה של נאשם חולה נפש נדחו על ידי השופטים, השופט עמית והשופטת אלרון. התובע, שהותקף ונגרם לו נזק גופני על ידי הנתבע, תבע פיצוי כספי. השופטים נחלקו בשאלת היסוד הנפשי הנדרש לעוולת התקיפה ואחריותו של חולה הנפש. השופט עמית טען כי עוולת התקיפה היא עוולה חמורה ויש להטיל אחריות על הנתבע הלוקה בנפשו, אלא אם כן הוא נמצא במצב של אוטומטיזם שפוי. עמדה זו זכתה לביקורת מצד השופט וילנר, שסבר כי היסוד הנפשי של הכוונה מחייב "חופש רצון" וכי יש לפטור את הנאשם חולה הנפש שסבל מ"אוטומטיזם מטורף" מאחריות. השופט וילנר הדגיש גם את זכויותיו של התובע החף מפשע ואת הצורך בתוצאה צודקת. השופט אלרון היה שותף לדעתו של השופט עמית כי יש להטיל אחריות על הנאשם חולה הנפש, אך מטעמים שונים. לדברי השופט אלרון, שתיקתו של המחוקק בעניין זה הצביעה על כך שאין לפטור חולי נפש מאחריות בנזיקין. הם הדגישו את האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם מבצעי העוולה ואת הצורך להגן על הפרט מפני פגיעה, גם אם הוא לוקה בנפשו. למרות דעותיהם השונות על העקרונות, הסכימו כל השופטים לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד, ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא, שחייב את התובע לקבל פיצוי על הנזק שגרם הנתבע.