ת"א 5136/05

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם ארוך שנים בין המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) לבין חברות הביטוח, המחייב את האחרונות לשפות את הראשונות בגין קצבאות המשולמות לנפגעי נכות כתוצאה מתאונות. במקרה ספציפי זה, הנפגע, סלומון אברהם, היה מעורב בתאונה בשנת 1998 ונקבעה לו נכות בשיעור של כ-53%. המל"ל והתובע, המייצג את הנפגעת, טענו כי הנכות קשורה סיבתית לתאונה, ואילו הנתבעים, המבטחים, חלקו על טענה זו. המחלוקת התמקדה בשלושה סוגי לקויות: אורתופדית, נוירולוגית ופסיכיאטרית. בית המשפט בחן את חומר הראיות וקבע כי הנכות האורתופדית שנבעה מפגיעה בצוואר אכן קשורה לתאונה. עם זאת, הנכויות הנובעות מפגיעה בקרסול וגלאוקומה לא נחשבו קשורות לתאונה. טענות הנתבעים בדבר היעדר קשר סיבתי נדחו, שכן בית המשפט קיבל את קביעות רופאי המל"ל, שקבעו כי הליקויים הפסיכיאטריים והנוירולוגיים קשורים לתאונה. בית המשפט הכיר בכך שלקביעותיהם של רופאי המל"ל משקל רב יותר במקרים כאלה, בהתבסס על פסיקות קודמות. לאחר קביעת הקשר הסיבתי, עבר בית המשפט לחשב את הסכום שעל הנתבעים לשפות את התובע. נקבע כי הנכות כתוצאה מהתאונה מהווה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 41.68%. הנתבעים נדרשו לשלם 55% מהקצבאות ששולמו לנפגע, אשר תאמו את היחס בין הנכות הקשורה לתאונה לסך הנכות. סכום זה חולק עוד יותר לשתי תקופות: לפני ואחרי 1 בדצמבר 2002, כאשר הקורבן אובחן עם גלאוקומה. השיעורים נקבעו על 80.65% ו-68.688%, בהתאמה. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם ריבית על הסכום מיום 14.2.05 ואילך, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק הדין התייחס גם לשיטת החישוב שהותוותה בפסק דין פרלה עמר, המסיק חלק יחסי מהקצבאות המשולמות לנפגע על ידי המל"ל, בהתאם ליחס בין נכויות הקשורות לתאונה לבין הנכות הכוללת. בית המשפט בחן שלוש גישות שונות לחישוב זה ומצא כי כולן אינן מדויקות בתרחישים מסוימים. הודגש כי יש להעדיף את הגישה הראשונה, שאומצה בפרשת פרלה עמר, כאשר הנכות הכללית קדמה לתאונה. לעומת זאת, הגישה השנייה, המחשבת את היחס בין הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה לבין הנכות הכוללת, מתאימה יותר למקרים בהם הנכות הקשורה לתאונה קדמה לליקויים אחרים. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת התובעת, והורה לנתבעים לשפות אותם כמפורט לעיל. פסק הדין הדגיש את חשיבות כיבוד קביעותיהם של רופאי המל"ל ואת תנאי ההסכם בין המל"ל לבין המבטחים.