ע"מ 35224-10-10

תקציר

הדיון נסוב סביב סיווג קבלת מענק פרישה על ידי המנוח ממעסיקו בבנק ומיסוי המענק. המנוח קיבל 5,438,056 ש"ח עם פרישתו, שכללו פיצויים בסך 1,962,126 ש"ח, 3,433,721 ש"ח כמענק ו-42,209 ש"ח כמענק יובל. המערערים טוענים כי ההכנסה היא הכנסה הונית ויש לחייבה במס בשיעור של 20%, ואילו המשיב טוען כי מדובר בהכנסה פורייה ויש לחייבה במס לפי שיעור המס השולי. טענתם העיקרית של המערערים היא כי המענק אינו חלק ממסלול הפרישה הרגיל ואינו יכול להיחשב כחלק מפיצויי הפיטורים; זהו בונוס ייחודי הניתן לנפטר בגין תפקידו בבנק והתחייבותו שלא לפעול נגד הבנק לאחר פרישתו. מנגד, המשיב גורס כי המענק נופל במסגרת מסלול הפרישה ויש לראותו כפיצוי מוגדל. בית המשפט בחן את תנאי הפרישה שהוצעו לעובדי הבנק ומצא כי ההסדר שנעשה עם המנוח אינו שונה מזה של גמלאים אחרים. תוכנית הפרישה של הבנק עודדה את העובדים לצאת לפנסיה מוקדמת על ידי העלאת פיצויי הפיטורים, והנפטרים נהנו מתוכנית זו. לפיכך, יש לראות את הסכום הנוסף שקיבל המנוח כפיצוי מוגדל ולחייב אותו במס ככזה. זאת ועוד, בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי המנוח דיווח תחילה על התשלום כהכנסה מניבה וביקש לפרוס את פיצויי הפרישה על פני שש שנים. באשר לסיווג ההכנסה, בית המשפט הלך בעקבות פסיקתו הקבועה של בית המשפט העליון לפיה פיצויי פיטורים, לרבות מענק פרישה, מהווים הכנסה מסוג מיוחד. כך, העודף מעל הסכום הפטור הקבוע בחוק נחשב להכנסה מניבה וממוסה בהתאם. בית המשפט עמד גם על תחולתו של סעיף 8 לפקודת מס הכנסה, המאפשר חלוקת הכנסות על פני מספר שנים. מאחר שהמנוח ביקש וקיבל אישור לפריסה ושולם מקדמה, חל סעיף 8(ד). סעיף זה קובע כי סכום המקדמה מהווה את סכום המס הסופי המגיע. לפיכך נדחה הערעור, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.