תמ"ש 4330-11-12

תקציר

התיק סובב סביב הסכם גירושין בין בני זוג, בו נקבע כי הזכויות בדירתם יועברו לאישה, התובעת. עם זאת, הזכויות מעולם לא הועברו, והבעל, הנתבע, לא שילם מזונות כפי שנקבע בהסכם. בינתיים נטל הבעל הלוואות גם מנושה, שפתח בהליכים לגביית החוב והטיל עיקול על הדירה. התובעת טענה כי הסכם הגירושין צריך לקבל קדימות על פני תביעת הנושה, ואילו האחרונה טענה כי ההסכם נועד למראית עין בלבד, נעשה כדי להבריח נכסים מנושים, ולכן אינו תקף. בית המשפט בחן "אותות תרמית" שונים, לרבות עיתוי ההסכם, אי התייחסותו להתחייבויות ואי קיום תנאיו, ומצא הצדקה בתביעת הנושה. היא הגיעה למסקנה כי הסכם הגירושין אינו אמיתי ונועד להונות נושים, ולכן הוא בטל. משכך, העיקול של הנושה קיבל קדימות על פני תביעת התובע לדירה. עוד צוין בפסק הדין כי גם אם ההסכם היה מסווג כעסקת מתנה, התוצאה הייתה נותרת בעינה, בשל חוסר תום הלב של התובע וניסיונו להבריח נכסים. התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪.